שלום לכולם
יום העיון באוני תל אביב בו השתתפתי עם אינסאף על הנושא של חינוך פוליטי בבית הספר היה מעניין . מי שאיכזב ,מבחינתי היה דר' דגני מנהל גמנסיה הרצליה. אני מצרפת סיכום של דברי הדוברים."שלח לי שקט מאורגן" – חופש הביטוי הפוליטי בבית הספר
ערב עיון: הפקולטה למשפטים, אוניברסיטת תל אביב, 10.3.2010
הרב יובל שרלו, ראש ישיבת ההסדר בפתח תקווה "מערכת החינוך מול 'הכל פוליטי', האם יש פתרון?":
ראשית התייחס להגדרת מהו פוליטי וטען ש"הכל פוליטי". במובן החיובי. מערכת החינוך עוסקת בנושאים שונים כמו "כבוד האדם", ציונות מושגים כמו יושר. כל אלו הם נושאים פוליטיים על כן מי שטוען שאין לעסוק בנושאים פוליטיים במערכת החינוך טוען שאין לעסו ק בדבר.
כיון שמערכת החינוך לומדים בני נוער השבויים בידי מוריהם ונתונים למרותם יש להתמודד עם הבעיה בשלושה שלבים:
1." אלו ואלו דברי אלוקים חיים" מכאן שחובת בית הספר לפרוס בפני התלמיד יריעה רחבה של דעות מגוונות.
2. אלו אלו דברי אלוקים חיים והלכה כבית הלל"- בית הספר הוא מוסד מ חנך לכן לאחר הצגת מגוון הדעות וההשקפות על בית הספר לחנך לגיבוש השקפת עולם תוך הנמקה של העמדות שכן אם כל העמדות צודקות אין משמעות לצדק. לכן המורה צריך לשתף את תלמידיו בתהליכי גיבוש העמדות שלו.
3. המורה צריך להיות נכון לקבל עמדות השונות משלו. לאפשר חשיבה אחרת. לאפשר ספקנות.
הדרה של הפוליטיקה מבית הספר מסוכנת כיון שהיא צובעת אותה בגוונים שליליים.
דר' זאב דגני מנהל גימנסיה הרצליה, "הפוליטיקה של החינוך: בית הספר כשפה של הטקסט ומקום":
מסכים עם שלושת הנקודות של הרב שרלו. גם מסכים לכך שיש לעסוק בשיח פוליטי בבית הספר.
בית הספר נמצא במרכז של פולמוסים חברתיים ופולטיים. סך הטענות משקפות את הלכי הרוח החברתיים.
בתי הספר נתונים לביקורת, להנחתות של המערכת הפוליטית לדורותיה,. תוכניות חינוכיות בעולם מתקימות 10 שנים גם אם יש חילופי גברי בממשל. בישראל הדברים אינם כך. יש אופנה של גיוס קבלתי משנה לביצוע פעולות חינוכיות כמו חינוך מיני. ההוראה האחרונה של הכנסת קציני צבא שיחליפו את המחנכים שכביכול, אינם יכולים לעשות מלאכה נאמנה. היא פגיעה קשה במעמדו של המורה כמחנך לערכים.
המורה בבית הספר מדבר והתלמידים צריכים להקשיב. צריך להתחיל להקשיב לתלמידים.
יש לחזק מיומנויות של הבנה על מנת לפתח ביקרתיות
אין רצפטים בחינוך
ד"ר איימן אגברייה, אוניברסיטת חיפה, "חופש הביטוי במגזר הערבי - תובנות ממחקר שדה על הוראת אזרחות:
ערך מחקר על הוראת אזרחות במגזר הערבי.
מבחין בין חופש הביטוי וחופש הדיבור או חופש הדברת.
בבית הספר הערבי יש חופש דיבר. מותר ל צאת נגד נרטיב ציוני. נגד מסרים של משרד החינוך. זה בניגוד לעבר שבו הייתה משרה של איש שב"כ במערכת החינוך הערבית .
אולם חופש הדיבור אינו חופש הביטוי. חופש הביטוי פירושו היכולת של המגזר העברי להשפיע על הטוב המשותף. חופש הביטוי קשור למרחב, להכניס את הנרטיב הערבי הקיבוצי לשיח הציבורי.
ההשגיות, התחרותיות שחדרה לבתי הספר הערביים מצמצמת את תפקידו הפוליטי של המורה ושל ביה"ס. המורים מסתפקים בהנחלת ידע כדי שתלמידים יעמדו בדרישות לבגרות. ולכן לא צריך היום איש שב"כ שימנע מהמורים לשוחח על נושאים פוליטיים המורים בעצמם נמנעים מכך כי אין זמן.
יש תחושות של זלזול בקרב הציבור הערבי כיון שאין התייחסות ויש זלזול בדוחות השונים שנכתבים על ידי ועדות שונות כולל ועדת המעקב וועדות שהמשרד שותף להן.
פרופ' יוסי יונה, אוניברסיטת בן גוריון ומכון ון ליר, "תהיות אודות הבחנה בין הפוליטי לנורמטיבי בחינוך":
מקומו של החינוך הפוליטי לפי רולס. רולס חשב על חינוך בחברה סדורה, מתוקנת שפועלת על פי עקרונות הצדק הליברלי. החינוך אמור ליצור את המערך הרגשי או הערכי שיאפשר את המשך קיומה של החברה הסדורה.
העשייה החינוכית במהותה היא פוליטית. הפוליטי נמצא בכל מקום; כל ההכרעות הן פוליטיות מערכת החינוך היא סוכן של "שכפול" ולא רק בחברה מתוקנת של רולס. . אם רוצים לקרוא תיגר על המערכת הקיימת –יקראו לזה "חינוך פוליטי" וכל השאר "חינוך" – זו כמובן הבחנה מופרכת.
מה קורה כשהחברה אינה סדורה, כלומר אינה פועלת לפי עקרונות צדק רולסיאניים ,שהיא חברה אוטופית. שאינה פועלת על פי עקרונות הצדק הציבורי האפקטיבי. על פי עקרונות ליבראליים המחייבים את הנטראליות של המדינה בהקשר התרבותי ואת התפיסה הסוציאל- דמוקרטית של צדק חלוקתי.
בפער הזה מה תפקידו של החינוך? מה מקומה של הפדגוגיה הביקורתית בחברה שאין בה הסכמה ויש בה הגמוניה שקובעת את הערכים המנחים? החינוך הפדגוגי אמור להוות קריאת תיגר על הסטטוס קוו הערכי, הכלכלי, הפוליטי והתרבותי המתקיים בחברה. האם יש גבולות לקריאת התיגר? לדעת יוסי יונה , בפדגוגיה הביקורתית תיתכן קריאת תיגר על כל יסודות החברה גם על האופי היהודי של מדינת ישראל. זה כמובן מתנגש עם קברניטי המערכת.
קברניטי המערכת מנסים למנוע קריאת תיגר על הנרטיבים הכלכליים, הפוליטיים, התרבותיים וכדומה. המקום שבו הפדגוגיה הביקורתית היא אפקטיבית הוא כאשר היא מציעה נרטיבים חלופיים.
משרד החינוך היום בפאניקה – מחד הוא מחויב לדצנטאליזציה -לתהליכים של ביזור והפרטה, אך בשל תהליכים אלו עולות "מלמטה" קריאות נגד הסטטוס קוו , וביטויים לנרטיבים חלופיים. משרד החינוך אינו יכול לפקח על כל מה שמתרחש בשטח. שר החינוך מטפל בפאניקה באמצעות ניסיון "להחזיר עטרה ליושנה" ומנסה לכפות זאת באמצעים ש ונים כמו קימה למורה בכיתה , תלבושת אחידה,. כקרב מאסף מול אובדן השליטה.
פרופ' חיים גנז, הפקולטה למשפטים-אוניברסיטת תל אביב מגיב:
מסכים עם מרבית הדוברים וכמובן עם דבריו של הרב שרלו שהפוליטיקה נוכחת בחינוך בכל מקרה. גם העמדות הרשמיות הן פוליטיות ולא רק עמדותיו המאתגרות של פרופ יונה.
האם מותר למורה להמרות את פי הוראות המשרד? לדעתו רצוי שבמערכת החנוך יהיה חופש אקדמי כמו באונ'. שהמורה יוכל להנחיל את הערכים בהם הוא מאמין. בחברה הישראלית אין קונסנסואליות למורים אין מנוס אלא להמרות את הוראות המשרד ולחנך לאור הערכים שהם מאמינים בהם.
סיכמה : בלהה אלפרסון
קרדיט תמונה של הרב שרלו
