יום שני, 25 במאי 2009

בני נוער צעירים וחשיבה ביקורתית

במסגרת עבודתי באתר מקום מכאן - אתר לבני נוער יהודים וערבים, אני נפגשת עם בני נוער, ועם חלק מהם גם באופן קבוע. אני נהנית להיפגש איתם, להעלות נושאים ודילמות לדיון ולשמוע את דעתם.
אבל, שמתי לב לזה שקשה להם לשמוע ביקורת מכל סוג על המדינה. לדוגמה, דיברתי איתם על חברה אזרחית ועל כך שבישראל יש יותר עמותות ופחות התארגנות אזרחית, בנסיון לשנות דברים. דיברתי, למשל, על חרם צרכנים במקרה של עליית מחירים לעומת ריבוי עמותות שמחלקות מזון, וראיתי שקשה להם לשמוע אפילו ביקורת כזאת, שאין לה כל קשר לפוליטיקה.
מובן שאם מדובר בנושאים יותר שנויים במחלוקת ופוליטיים, קשה להם יותר להסתכל על המציאות בצורה מורכבת וביקורתית.

חשבתי על כך (גם המורה שלהם העלתה את הנקודה הזאת) שחשוב להם מאוד בגיל הזה להרגיש שייכות למדינה, ובגלל גילם הצעיר יש להם נטייה לחלק את העולם לשחור ולבן, טוב ורע, אנחנו והם, והם לא מעוניינים לזעזע את תחושת השייכות והגאווה במדינה (למרות שלאורך ההיסטוריה מהפכות חברתיות, מרד, ושינויים, התרחשו דווקא אצל צעירים... מה קורה כאן?)

מצד אחד, אני יכולה להבין את זה, אך גם מאוד חשוב לי לפתח את החשיבה הביקורתית שלהם, ולהראות להם עוד זוויות של המציאות. אני חושבת הרבה על הנושא הזה והדרך לדון בנושאים שהם מאוד רגישים בימים אלה.
אשמח לקבל רעיונות
נועה שפירא

טיול במחנה המעפילים בעתלית - פטריוטיות לווריד..



בדרך לעתלית .. אוטובוס מלא בילדים וילדות קולניים בני 10-11. אני הורה מלווה לבני הלל. בתום שעה מגיעים למחנה המעפילים בעתלית. ראשית סיור באתר. מצריף לצריף המדריכה החביבה מספרת על העפלה.
ילדי הכיתה בקיאים מאוד בהיסטוריה של העפלה. חודש שלם הם שקדו על עבודות חקר וקשה להפתיע אותם. היא שואלת ומצפה לתשובות מסוימות. כשמגיעות תשובות אחרות היא פשוט מתעלמת.. דוגמא? מדוע הבריטים לא נתנו ליהודים לעלות לארץ ישראל? ילדה מנסה את מזלה: "הבריטים שלטו פה. הם היו חייבים להיות מאוזנים ולא להעדיף את היהודים לעומת הערבים." דווקא תשובה לא רעה לטעמי אבל לא לדעתה של המדריכה. והתשובה היא: "הנפט! לערבים יש נפט והבריטים רצו את הנפט של הערבים בכל המזרח התיכון!"
התחיל בינוני.. בכל אופן ממשיכים ופוקדים צריף ובו פריטים שונים מאותה התקופה. אנו מגיעים לצריף ה"דסינפקציה". כאן המדריכה ממש "מתלהבת": "תארו לכן היהודים שרק הגיעו מהשואה ואומרים להם להתפשט ולהיכנס למקלחות. תארו לכם!" אבל הבריטים לא התכוונו להרוג את היהודים ואת זה היא בכל אופן אמרה. הוקרן סרט סביר ואז יצאנו אל חניית האוטובוסים.
האוטובוס הוריד אותנו ליד החולות בקרבת הים. מכאן ובשעתיים הקרובות לא עוד כיתה ה' 1 אנחנו "מחלקה 1". שעה כבר 21:30 וכולנו חיילים וחיילות בפלמ"ח. והנה זה מתחיל. טור אחד, שני טורים, להסתתר, "פזצטה", לרוץ, לזחול במנהרה, לגעת בים.. ובקיצור טירונות! הלילה הזה חשוך.
סיפור המסגרת הינו שאנחנו לוחמים בפלמ"ח ובאנו לכאן להגניב לארץ מעפילים לפני שהחיילים הבריטים שמסיירים באיזור יכלאו אותם לתוך המחנה. המדריכה מסבירה אותו בהתחלה אבל לאורך הסיור אין כבר אזכור למשימה.
העייפות גוברת ולא מעט ילדים מתחילים להתייאש מהריצות בדיונות ומ"מספרי ברזל להתפקד". על הדרך קיבלו הילדים תעודות חוגר ודיסקיות. הילדים נדרשו לצעוק בקולי קולות : "בנשק זה המופקד בידי על-ידי ארגון ההגנה בארץ ישראל, אלחם באוייבי עמי בלי כניעה, בלי רתיעה ובמסירות נפש."
מילה אחת לא נאמרה על הפליטים של 2009. אף מילה על ניצולי רצח העם בדרפור שמחפשים את מזלם בתל אביב. אף משפט על כך שהיום ישראל היא מדינה ריבונית שמגיעים אליה מבקשי מקלט חסרי כל. היום התפרסמה עוד ידיעה על פליט שנורא על-ידי חייל מצרי בעודו מנסה לחצות את הגבול אל ישראל. טוב ללמוד את ההיסטוריה של העם היהודי המוכה. אבל מדוע לא לטפח בקרב הילדים הצעירים חמלה? למה רק אנחנו תמיד הקורבנות? אם נספר על סבלותיהם של אחרים משהו ייסדק באהבת המולדת?

מרים דרמוני שרביט, מנהלת המחלקה לאזרחות וחינוך אזרחי, מטח