בדרך לעתלית .. אוטובוס מלא בילדים וילדות קולניים בני 10-11. אני הורה מלווה לבני הלל. בתום שעה מגיעים למחנה המעפילים בעתלית. ראשית סיור באתר. מצריף לצריף המדריכה החביבה מספרת על העפלה.
ילדי הכיתה בקיאים מאוד בהיסטוריה של העפלה. חודש שלם הם שקדו על עבודות חקר וקשה להפתיע אותם. היא שואלת ומצפה לתשובות מסוימות. כשמגיעות תשובות אחרות היא פשוט מתעלמת.. דוגמא? מדוע הבריטים לא נתנו ליהודים לעלות לארץ ישראל? ילדה מנסה את מזלה: "הבריטים שלטו פה. הם היו חייבים להיות מאוזנים ולא להעדיף את היהודים לעומת הערבים." דווקא תשובה לא רעה לטעמי אבל לא לדעתה של המדריכה. והתשובה היא: "הנפט! לערבים יש נפט והבריטים רצו את הנפט של הערבים בכל המזרח התיכון!"
התחיל בינוני.. בכל אופן ממשיכים ופוקדים צריף ובו פריטים שונים מאותה התקופה. אנו מגיעים לצריף ה"דסינפקציה". כאן המדריכה ממש "מתלהבת": "תארו לכן היהודים שרק הגיעו מהשואה ואומרים להם להתפשט ולהיכנס למקלחות. תארו לכם!" אבל הבריטים לא התכוונו להרוג את היהודים ואת זה היא בכל אופן אמרה. הוקרן סרט סביר ואז יצאנו אל חניית האוטובוסים.
האוטובוס הוריד אותנו ליד החולות בקרבת הים. מכאן ובשעתיים הקרובות לא עוד כיתה ה' 1 אנחנו "מחלקה 1". שעה כבר 21:30 וכולנו חיילים וחיילות בפלמ"ח. והנה זה מתחיל. טור אחד, שני טורים, להסתתר, "פזצטה", לרוץ, לזחול במנהרה, לגעת בים.. ובקיצור טירונות! הלילה הזה חשוך.
סיפור המסגרת הינו שאנחנו לוחמים בפלמ"ח ובאנו לכאן להגניב לארץ מעפילים לפני שהחיילים הבריטים שמסיירים באיזור יכלאו אותם לתוך המחנה. המדריכה מסבירה אותו בהתחלה אבל לאורך הסיור אין כבר אזכור למשימה.
העייפות גוברת ולא מעט ילדים מתחילים להתייאש מהריצות בדיונות ומ"מספרי ברזל להתפקד". על הדרך קיבלו הילדים תעודות חוגר ודיסקיות. הילדים נדרשו לצעוק בקולי קולות : "בנשק זה המופקד בידי על-ידי ארגון ההגנה בארץ ישראל, אלחם באוייבי עמי בלי כניעה, בלי רתיעה ובמסירות נפש."
מילה אחת לא נאמרה על הפליטים של 2009. אף מילה על ניצולי רצח העם בדרפור שמחפשים את מזלם בתל אביב. אף משפט על כך שהיום ישראל היא מדינה ריבונית שמגיעים אליה מבקשי מקלט חסרי כל. היום התפרסמה עוד ידיעה על פליט שנורא על-ידי חייל מצרי בעודו מנסה לחצות את הגבול אל ישראל. טוב ללמוד את ההיסטוריה של העם היהודי המוכה. אבל מדוע לא לטפח בקרב הילדים הצעירים חמלה? למה רק אנחנו תמיד הקורבנות? אם נספר על סבלותיהם של אחרים משהו ייסדק באהבת המולדת?
מרים דרמוני שרביט, מנהלת המחלקה לאזרחות וחינוך אזרחי, מטח
3 תגובות:
הי נועה,
נקודה למחשבה מנוסחת חד..בואי נחשוב קצת ביחד: אולי מה שנכתב ע"י מרים למטה מסביר את הפוסט העליון? נראה לי פתרון קל מדי. ראשית אסור להכליל. אני מכיר לא מעט בני/בנות נוער שיש להם לא מעט ביקורת על המדינה ומצוקות החברה (למעשה אני לא מכיר כמעט אף אחד שמוכן לשבח אותה...). אבל, אולי רובם (המיינסטרים, ה"ליברמנים הקטנים" של הבחירות האחרונות) חיים בחברה כ"כ מסוכסכת מבפנים ומאוימת מבחוץ (כך לפחות משדרים להם נונ-סטופ) שהם מחפשים משהו להתגאות בו, משהו סמכותי וחזק (שבירת הסמכות ההורית תורמת?) שישליך ויקרין גם עליהם. לא בטוח גם בכך אבל תחושת הבטן אומרת לי שצריך לחפש את השורשים במקומות האלו: זהות לא-ברורה, סמכות רופפת, לאומיות כפתרון זמין ומיידי. אולי. אין ספק (כמו שאני אומר תמיד לכל אורחינו בגבעה) שהמציאות היא הפקטור היחיד המשפיע ביותר על כל מה שמתרחש כאן ולא משנה מה נעשה (או משנה אבל עד גבול מאוד מסוים). רעיונות לשינוי? אולי להציע להם לנסות בנות מדינה משל עצמם ולברר אח"כ מה שונה (ומדוע) מהמציאות בה הם חיים ומדוע קשה להם להודות בכך (והאם יש דרך להתקדמות ושיפור שאינה כרוכה בביקורת)? קצת שטחי אבל זה מה שאני יכול לספק "מהמותן".
מה דעתך?
דודו
בשנה שעברה נסעתי להיפגש עם מועצת התלמידים הארצית, ושם הצענו להם לבנות מתווה משותף לחיים בישראל בעוד 10 שנים.
היו להם רעיונות מאוד יצירתיים והמתווה של אחד הנערים הערביים הוא זה שזכה. יכול להיות שאתה צודק. צריך לתת להם לתכנן את העתיד המשותף כאן ואז אולי הם יחשבו על פיתרון ויחשבו שיש עוד דרכים.
אני חושבת על רעיונות לשנה הבאה - איך נוכל לדבר על הדברים, לדון בהם ולנסות לקדם משהו חדש.
לנועה שלום,
מאמר מאוד מעניין, אני מקווה שתלמידים מהשכבה שלי יותר מודעים כעת לזכויותיהם, ויתלוננו במידה ויפגעו בהן.
גם אני אישית למדתי דבר או שניים מההרצאה ואני חושב שזה חשוב לעשות שיעור כזה בכל כיתה בארץ.
בן
ט'1
הוסף רשומת תגובה