יום שני, 28 בדצמבר 2009

סיור אצל הצ'רקסים בכפר ימא ואצל האחמדים בחיפה (בכבאביר)

הסיור התקיים בתאריך 28.12.09
יום שני
הצ'רקסים:
הסיור היה במסגרת השתלמות חינוך אזרחי ותכנית ההעמקה באזרחות לחט"ב אשר מתקיימת בפסגה בקה אלגרבייה.
מהרגע שנכנסנו לכפר הרגשתי שזה מקום מיוחד,שקט ,מטופח ונקי. נכנסנו לביתו של מדריך צ'רקסי (גרכד עדנאן) ,דובר ערבית.ישבנו בחדר רחב כל קירותיו מקושטות בסימני תרבות והיסטוריה של הצ'רקסים.
הצ'רקסים מקורם מצפון מערב הקווקז (בקווקז גרים 55 עמים שונים). החיפוש אחרי השורשים האתניים של הצרקסים הפזורים ביותר ממדינה אחת במזרח התיכון החלו לפני 150 שנה על ידי סטודנטים של תואר שני ושלישי : התזה של סטודנטים מצרפת טענה שמקור הצ'רקסים מיוון. התזה השנייה טענה שהם חלק מהעם החתי (hittites). התזה השלישית בשנת 1925 והאחרונה טענה שתוצאות מחקרים ארכיאולוגיים מראים שהצ'רקסים הם עם קווקזי מקורי.

במקור, הצ'רקסים היו עובדי אלילים,האמינו בגלגול נשמות ,אין הבדל בין עולם החיים לעולם המתים, מי שמת הוא בעצם עובר מעולם הזה לעולם המתים אבל ימשיך להרגיש בכל מה שקורה בעולם הזה. לכן מי שמת לא נקרא בן אדם מת אלא מישהו ש (החליף את עולמו). ישנו מנהג לשפוך מים קרים על קבר בעלה לשעבר של אלמנה אם היא רוצה להתחתן שוב ( בגלל האמונה שהוא עדיין מרגיש אז מקררים את הלב שלו במים הקרים כי סביר להניח שהוא כועס שאשתו מתחתנת שוב) .במאה השלישית לפני הספירה הכניסייה הנוצרית כופה את הדת על הצ'רקסים. במאה ה- 17 רוסיה כמעמצה שלטה בקווקז כדי להשתמש בחופי הים השחור.חלק מהצ'רקסים אמצו את הדת האסלאמית מתוך בחירה וחלק מהם נכפה עליהם. הצרקסים שנמצאים בארץ ישראל הם מוסלמים סונים חנפי. חוץ מהמנהג של שפיכת מים קרים על קבר שהוא מנהג של עובדי אלילים, הצ'רקסים אמצו גם מנהגים נוצריים שעד היום קיימים למרות היותם מוסלמים כמו למשל - אשה שמכינה בצק לאפייה לאחר שהיא שוטחת במערוך, היא מציירת צלב באוויר מעל לבצק,וחושבת שזה מנהג צ'רקסי ולא נוצרי או נוגד את הדת האסלאמת.


הצ'רקסים מאמינים שהאשה היא במקום ראשון בחיי הגבר והמשפחה,האחראית על ניהול הבית והילדים ולא נולדה בשביל עבודה פיזית,לכן הבעל חולק איתה את עבודות הבית ומבקש את דעתה ואישורה בכל צעד שהוא נוקט בחיים שלו.בושה לגבר אם הוא מדבר בקולניות עם אשתו ( אם ירצו להעליב גבר רק תגיד לו אתה צועק על אשתך).כמעט ולא נשמע צעקות בין בני זוג.הם מגדלים את הילדים שלהם על ערכי הכבוד : כבוד למבוגר ממך. חט"ב הביניים שנמצאת בכפר מאופיינת באקלים בית ספרי שקט. הבנות והבנים גדלים על ערך הבחירה החופשית של בן הזוג העתידי ( הם קוראים לזה חיפוש אחר הנשמה שלך) כל צעיר או צעירה מותר להם לחפש,לצאת ולהכיר עד שימצאו את המתאים/ה.
ההורים בדרך כלל לא מתנגדים לבחירה של בניהם,ועל כן אחוז הגירושים הוא נמוך מאד.

האחמדים:
הגענו לכבאביר שבחיפה שם מתגוררים האחמדים. הם מוסלמים,מאמינים בקוראאן הספר הקדוש שלהם, מאמינים בנביא מוחמד ובחדיס. ההבדל הוא שהם מאמינים שהמשיח הגיע לפני 150 שנה בדמותו של מרזה אחמד ואילו המוסלמים עדיין מחכים להופעתו של (הדג'אל) ולאחר מכן להופעתו של המשיח.הדג'אל לפי הפירוש שלהם הוא השליטה של מדינות המערב ואמריקה במדינות אחרות והמלחמה של מדינות אלה באיסלאם.

הם מאמינים שרק הקבוצה שלהם או מי שמצטרף אליהם הם אלה שהולכים בדרך הנכונה של האל. פעילות מרשימה שהם עשו כמו בניית מסגדים במדינות שונות בעולם המערבי, ותרגום הקוראאן ל 70 שפות.

לסיום:
המורים שהיו בסיור הפגינו יכולת להבין ולקבל את האחר. שמעו,הקשיבו ושאלו למרות שמדובר בעניין רגיש (הדת) הצליחו להבין ולחפש אלמנטים משותפים בין הדת המוסלמית לבין הדת המוסלמית האחמדית ולא ננעלו על ההבדלים אכן , יצאו עם רגשות מעורבים אך שמחו על ההזדמנות להכיר מקרוב את שתי הקבוצות האלה. לי אישית זה סיור מיוחד ומרגש במיוחד שזו פעם ראשונה שאני מבקרת אצלם.
אינסאף שואהנה

יום שבת, 21 בנובמבר 2009

כנס-מדיניות הממשלה כלפי האזרחים הערבים בישראל:תיאוריה ופרקטיקה

ביום ה 12.11 התקיים כנס באונ' תל אביב והייתי נוכחת בהרצאות של המושב הראשון שהשתתפו בו פרופ' יצחק רייטר, פרופ' יואב גלבר, ד"ר יאיר בוימל וד"ר אמל ג'מאל . הנושא שהוצג נשא את הכותרת מ" היועץ לענייני ערבים" ועד "השר לענייני מיעוטים" - פרספקטיבה היסטורית.


מעבר לזה שנהניתי מכל רגע להקשיב לניתוח החכם והנפלא שהציגו המרצים בהתבסס על ההיסטוריה והמידע המצטבר בסוגית אי השוויון לאזרחים הערבים בישראל, אציין בקצרה נקודות או בעצם מושגים בולטים בהרצאותיהם של הנכבדים.
פרופ' יצחק רייטר מציג את היחס כלפי האזרחים הערבים על ציר של זמן וממשלות.
בניתוח שלו מראה שדווקא בתקופת ממשלת רבין - פרס ( 1992 - 1996) שנהוג לקרוא לה "תור הזהב" , לא היתה תרומה משמעותית לקידום מצב האזרחים הערבים, אפילו ממשלות אחרות תרמו יותר.
ד"ר יאיר בוימל דבר על פענוח צופן מדיניות הממסד הישראלי כלפי הערבים בישראל. הוא טבע את המושג "הפקרה מושגחת" בהתיחסו למדיניות הממסד כלפי אזרחים ערבים בישראל.

ד"ר אמל ג'מאל הציג את המושג " אזרחות חלולה". בו טען באופן מנומק שמדיניות הממשלות השונות בישראל
רוקנה את המשמעות מאזרחותם של הערבים בישראל.



יום רביעי, 11 בנובמבר 2009

היכרות עם עשייה מבורכת

במהלך העבודה על פרויקט "מגנים על זכויות אדם" (שאוטוטו עולה לאוויר...) אני זוכה לפגוש אנשים מדהימים ומעוררי הערצה.

פגישה אחת כזו הזדמנה לי בשבוע שעבר עם שתי נציגות של "בוגרי הנוער העובד והלומד" שבזכותן התוודעתי לפעילות המבורכת של חברי הקבוצה.

בוגרי הנוער העובד מפעילים, בין היתר, פרויקטים שונים שמטרתם לסייע לפליטים המגיעים למדינת ישראל.

את אחת העשיות המבורכות שלהם מהעבר תוכלו לראות בסרט על מבצע הכנסת אורחים:




היום שותפים בוגרי הנוער העובד בפרויקטים נוספים, כמו הפעלתו של בית הספר "דרור" שנותן מענה לעשרות נערים ונערות, פליטים בני 16-18. (בית הספר הוקם בשיתוף עם תכנית היל"ה. )

לפגישה הביאה לי גילה, פעילה בקבוצת הבוגרים, שתי חוברות מקסימות ומרגשות שמסכמות תהליך עבודה עם נערים ונערות, פליטים בישראל, שכתבו ביחד חוברת הכוללת את סיפורי החיים שלהם ("כל הילדים של אפריקה טובים"), ומעין מילון להגדרת מילים בעברית ("כל העולם במילים שלנו").
רוצים לדעת, למשל, איך מגדירים נערים פליטים את המושג או"ם? -

או"מ (UN)
יעזור לכל העולם.
יעזור לאנשים, יעזור למדינה שיש לו בלאגן.
אתה מגיע ממדינה למדינה - יעזור לך האו"מ.
יעזור לך כל מה שיכול. או"מ זה טוב.
האו"מ מסתכל על כל המדינות בעולם.
גם מדינה יש לו בלאגן הוא הולך לשם. ועוזר במה שיכול.
אני הייתי באו"מ, נתן לי דף של 6 חודשים, אני עם הדף הלכתי בלוד.
הדף של 6 חודשים זה שקט.
האנשים של לוד אומרים ככה.

ולסיום, פרויקט מדליק שמפעיל דוד קנדל: קבוצת היפ הופ בשם "צאצאי הנילוס":




כתבה: ענת בסר

יום רביעי, 28 באוקטובר 2009

דעות קדומות מאוד

היום נפגשתי עם קיוית, מורה דתייה לתקשורת בבית ספר חילוני בגן יבנה. קיוית הזהירה אותי ואמרה שיש להם התנגדות לכתיבה בעיתון "עם ערבים", זה מאוד מפריע לה ומפתיע אותה ולדבריה הם מאוד לא רב-תרבותיים. דיברנו לפני המפגש והיא סיפרה שהתגוררה בעבר בהנחלות, הכירה ערבים וגם היום יש לה חברה מוסלמית. בעיניה ההיכרות והמפגש חשובים.
אמרתי לה שמבחינתי זה ממש מאיר עיניים, כי יש לי דעות קדומות; חשבתי שדתיים, ובעיקר כאלה שגרים בהתנחלויות, לא בדיוק בעד הידברות והיכרות...
המפגש עם התלמידים היה באמת טעון ונשמעו שם דברים כמו - למה הם ערבים, למה צריך את זה? למה בערבית? אני לא רוצה שיתרגמו לערבית.
לא יצא לי להיתקל בכזאת התנגדות חריפה עד עכשיו, אבל החלטתי לספר להם על הדעות הקדומות שלי; אני שגדלתי בבית מאוד חילוני ובעיר חילונית, לא הכרתי דתיים והייתי בטוחה שהם אנטי דמוקרטיים, סגורים ושמרנים. כשהתחלתי להכיר דתיים גיליתי שהם יכולים להיות מאוד פתוחים, פלורליסטים וגם מחנכים לזכויות אדם ודמוקרטיה.
הדעות הקדומות שלי נבעו מזה שלא הכרתי כמעט דתיים. כשלא מכירים נוצרים הדעות הקדומות והסטריאוטיפים.
הרגשתי שאצל חלקם זה הזיז משהו, אצל אחרים לא, אבל אני מודה שגם אני עברתי תהליך וגיליתי שיש לי לא מעט דעות קדומות בעצמי...

כתבה נועה שפירא

יום שבת, 17 באוקטובר 2009

מבוך השלום במוזיאון קיבוץ עין דור







היה זה שבוע מעניין. ביום שלישי נסענו עם אינסאף ונועה לפתיחת "מבוך השלום" במוזיאון עין דור.


הנוכחות היתה מרשימה (כ- 100 מורים יהודים וערבים). ההרצאה של דליה דורנר על השוויון הייתה מעניינת. בפרט התמוגגת מהסיפור על כך שבבג"ץ השילוט השופט חשין התנגד למימד הקבוצתי של הזכות לשפה. הנימוקים של של השופטים האחרים אשר תמכו בהכרה בזכות לשפה של אזרחי ישראל הערביים כזכות קבוצתית היו: א. השפה הערבית מוכרת כשפה רשמית בישראל וב. מתקיימת בישראל מערכת חינוך בשפה הערבית במסגרת משרד החינוך.

השופטת דורנר התייחסה לפסקי דין מהותיים רבין כגון פס"ד אליס מילר, קעדן ועוד. היא גם ציינה תופעה מצערת של פסקי דין שהרשות המבצעת אינה אוכפת ונתנה דוגמא כואבת במיוחד: ילדי תסמונת דאון וחוק השילוב. העותרים חזרו וטענו לבזיון בית המשפט. בסופו של דבר בית המשפט הוציא צו וחייב את הממשלה לשלם 123 מיליון ₪ למימון הוצאות החינוך של אותם ילדים.

התערוכה עצמה היתה מרשימה. היא מיועדת לתלמידים יהודים וערבים בכיתות ד' עד ז'.
מטרות התערוכה הן: חיזוק מיומנויות התקשורת של הילדים, הגדלת המודעות העצמית במצבי קונפליקט ורכישת כלים להתמודדות עם סכסוכים.

הנושאים בה הם:
השווה והשונה
התבוננות ופרשנות
ניהול סכסוכים
תקשורת
זכויות ואחריות

מאוד התרשמתי מהשילוב בין מצבים הקשורים למרקם החברה בישראל לבין העיסוק באלימות בתוך בתי הספר. שוחחתי עם האחראית ונדמה לי שניתן מאוד ליצור שיתוף פעולה עם בין הצלצולים ובפרט אני והחברה. להלן דוגמא מעניינת של כיסוי ראש בדתות השונות.








יום רביעי, 23 בספטמבר 2009

כתבים צעירים (מאוד) מעוספייא

ושוב אני חוזרת מפגישה בבית ספר, והפעם כבר עם קבוצה של כתבים צעירים מאוד - בכיתות ה'-ו' מבית הספר היסודי על שם פארוק בעוספייא. תכננתי לדבר איתם על חופש הביטוי, עיתונות חופשית, תפקיד התקשורת במדינה דמוקרטית, ומצאתי את עצמי מדברת איתם על נושאים לכתבות - חברתיות במיוחד.
מאוד מפתיע, בעיקר כשמדובר בילדים בני 10-11.
ילדה אחת רוצה לכתוב על אפליית נשים; היא תראיין אישה פמיניסטית מעוספייה, ותשאל למה אין נשים במועצה.
עוד ילדה שסובלת מנכות רוצה לכתוב על כך שקשה לה לעלות במדרגות והיא צריכה מעלית בבית הספר - בשבילה ובשביל עוד ילדים. היא גם דיברה על בעייה של זבל רב שנזרק בחורשה ופוגע באיכות הסביבה בעוספייה.
ילדה אחרת תכתוב על חיות בסכנת הכחדה, והם יכתבו גם על משבר המים, החיים בעוספייה וגם על שפעת החזירים.

היה קצת קשה עם העברית, אבל באסמה המורה עזרה, תרגמה והסבירה.
זאת כבר השנה השנייה שלנו ביחד, נקווה שתהיה טובה.
ו... שמעתי גם דבר משמח - הכתבים משנה שעברה רוצים להמשיך את הפרוייקט גם בחטיבה.

נועה שפירא

יום חמישי, 17 בספטמבר 2009

כתבים צעירים ואזרחים פעילים

ממש לפני חצי שעה חזרתי ממפגש עם ארבע כיתות ט' בבית הספר ראשונים בגני תקווה, ומיד התיישבתי לכתוב, כדי לא לשכוח.
החלטתי לדבר איתם על נושא מאוד קרוב ללבם - חוק עבודת הנוער.
כולם סיפרו בהתלהבות על כך שכבר עבדו עם אבא שלהם או עשו בייביסיטר, אבל יש גם כמה שהיו שכירים והתנסו בעבודה "אמיתית".
גיליתי שנושא העבודה חשוב להם, וכמו שאחד מהם אמר - הרבה בני נוער היום עובדים וחשוב להם להרוויח כסף. מתברר שהם די מודעים לזכויות העובדים שלהם וידעו אפילו לומר שהם אמורים להרוויח 15.58 שקלים לשעה. ובכל זאת היו גם מקרים של ניצול - נערה ששילמו לה רק 10 שקלים לשעה, נער שהתבקש לעבוד 10 שעות ביום בניקוי בריכה ועוד.
הראיתי להם מצגת על הפרת זכויות בני נוער עובדים, וגם על מה שאזרחים יכולים לעשות - סרטונים ביוטיוב, קבוצות ברשת, כרזות, ארגון לבני נוער עובדים - הנוער העובד, וגם כתיבת כתבות בעיתון אינטרנטי לבני נוער - מקום מכאן, עיתון רב תרבותי ודו לשוני, אליו אני רוצה שיצטרפו.
בדיונים עלו כמה נושאים משמעותיים; כנראה שמבחינתם עבודה היא כיף, לא משהו שהם ממש זקוקים לו, אבל דיברנו על כך שבישראל יש 400000 ילדים החיים מתחת לקו העוני, וביניהם גם בני נוער שחייבים להתפרנס. דיברנו על ניצול עובדים, על כוחו של המעסיק ועל חוקי המגן, שמגנים על זכויות העובדים.
היה להם קשה להבין למה יש חוקים ובכל זאת לא אוכפים אותם, ומכאן הדרך הייתה קצרה לשיחה על אזרחות פעילה ותפקיד האזרחים במדינה דמוקרטית. היו להם הרבה רעיונות - לעשות הפגנות, שביתות, להקים קבוצה שתפקח על מקומות עבודה, לעשות פרסומת בטלוויזיה, להקים איגוד מקצועי (כן, ממש במלים אלה), ואולי גם שאני פשוט אעבור מכיתה לכיתה...
הם ראו שבני נוער רבים כותבים על הנושאים האלה, ויכולים להשפיע.

וכמובן שחשוב גם להזכיר את המפגש בנושא תאונות הדרכים. מעניין אותי לדעת מה חושבים על הנושא הזה בני נוער שעדיין לא נוהגים, אבל בכל זאת נמצאים על הכביש - ברכב של ההורים או כהולכי רגל.

אני מקווה שהשנה יהיו הרבה כתבים צעירים, אכפתיים, מעורבים וגם כאלה שיכתבו על בידור ופנאי ונושאים לצעירים בלבד.

נועה שפירא

יום רביעי, 22 ביולי 2009

العرب في إسرائيل والحلقة المغلقة


22.7.09
إبداء رأي
العرب في إسرائيل والحلقة المغلقة
يوضع العرب في إسرائيل في حلقة محكمة الإغلاق .والمسؤول عن إغلاقها ليس إلا الشعب العربي في إسرائيل والشعب اليهودي في إسرائيل .
افتتح القول بوضوح وبدون أي ازدواجية في المعنى: العربي الإسرائيلي يريد ويرغب في أن يكون جزءا من المجتمع الإسرائيلي مثله مثل أي مواطن آخر في الدولة. ويشهد على ذلك الاستفتاءات التي تجرى سنويا. الشعور بالانتماء للشعب الفلسطيني والتضامن مع آلامهم ليس إلا شعور طبيعي يحمله كل إنسان لأبناء شعبه أينما كانوا. كان من المتوقع ان يفهم الشعب اليهودي وضع المواطنين العرب وذلك لحرصهم الكبير على المحافظة على علاقاتهم مع اليهود في المهجر. إذ ان اليهود في المهجر يحافظون على إخلاصهم للدولة التي يسكنون بها ويحافظون في نفس الوقت على تضامنهم مع دولة إسرائيل.إن خلط الأمور بين الإخلاص للدولة والشعور بالانتماء يؤدي إلى تدهور كامل في علاقات اليهود والعرب في إسرائيل ، في شتى مجالات الحياة. كل طرف في القضية يطالب الأخر بإثبات حسن نيته وإخلاصه : الشعب اليهودي بواسطة حكومته، حكومة الأكثرية الديمقراطية التي تعبّر عن رغبة أكثرية الشعب، تسن وتقترح في الآونة الأخيرة مجموعة من القوانين التي تهدف كما يعتقد واضعيها بأنها تخدم وتعزز سيادة الدولة على مواطنيها وأراضيها. سمعنا عن قانون النكبة وقانون لتهويد أسماء الشوارع وقانون المواطنة والإخلاص..وما إلى ذلك من قوانين . والأكثرية هي أكثرية لا تستطيع الأقلية أن تؤثر على قرارات الأكثرية ألا في حالة وجود نظام ديمقراطي جوهري في الدولة. وهذه مسالة معقدة بحد ذاتها ولن نخوضها هنا. المواطن العربي الإسرائيلي الذي يطالب الحكومة بالمساواة في الحقوق وزوال التمييز الذي تأسس منذ قيام الدولة في شتى المجالات وأدى إلى فجوة عميقة في التحصيل التعليمي والسلم الاجتماعي ، نجده يصارع نوعا آخر من الاضطهاد، إذ يطالَب بمحو مشاعره وتاريخه وفي نفس الوقت، عليه أن يشكر الحكومة على سماحها له بان يلفظ أنفاسه تحت وطأة الظلم والتمييز المستفحل. فكيف يمكن للمظلوم أن يشكر ظالمه ؟ !
إنصاف شواهنة

22.7.09
הבעת דעה
הערבים בישראל
הערבים בישראל נמצאים בתוך מעגל סגור. ומי שאחראי על סגירתו הינו למרבית הפלא ,העם הערבי בישראל והעם היהודי בישראל.
אבהיר בזאת באופן חד משמעי שהעם הערבי בישראל רוצה ומבקש להיות חלק מהחברה הישראלית כמוהו כמו כל אזרח אחר במדינה. מעיד על כך הסקרים שנעשו בשנים קודמות .רגש השייכות לעם הפלסטיני וההזדהות עם סבלם הינו רגש טבעי נושא אותו כל אדם לבני עמו ולא משנה איפה הם גרים, הרגש קיים . דווקא היהודים שכל כך חשוב להם לשמור על זיקה חזקה בין ישראל לקהילות היהודיות ברחבי העולם היו צריכים להבין את מצבם של האזרחים הערבים. הרוב המכריע של האזרחים הערביים נאמנים למדינה אבל גם מזדהים עם הפלסטינים ברשות ובעזה כי הם חלק מהעם הפלסטיני. הרי זה מצבם של רוב היהודים בעולם: הם אזרחים נאמנים של מדינות שונות אבל הם גם מרגישים קירבה והזדהות ושותפות גורל עם ישראל.ערבוב בין נאמנות למדינה ולרגש השייכות מביא להרס הולך וגדל ביחסים בין יהודים לערבים הישראלים, בכל תחומי החיים. כל צד מבקש הוכחות לתום ליבו של האחר ולנאמנותו כלפיו: העם היהודי באמצעות הממשלה, ממשלת הרוב הדמוקרטי שמייצגת את רצונם של רוב העם , מחוקקת חוקים, ומציעה לחוקק חוקים קבוצה של חוקים שמטרתה העיקרית כמו שהוגיה סבורים , משרתת את טובת המדינה ומחזקת את הריבונות שלה על אזרחיה ואדמתה. שמענו על חוק הנכבה וחוק הפיכת שמות של רחובות לשמות עבריים והצעות כמו הצעת חוק הנאמנות ...ועוד כאלה. ורוב הוא רוב, המיעוט לא יכול להשפיע על החלטות הרוב אלא אם קיים במדינה משטר דמוקרטי מהותי,וזו סוגיה מורכבת בפני עצמה ולא נדון בה כעת.מדיניות שכזו גורמת להקצנת עמדות אצל הציבור הערבי.
האזרח הערבי ישראלי, שמבקש מהממשלה שוויון זכויות ודיכוי גזענות אשר השתרשה מאז קום המדינה בכל תחומי החיים ,ותוצאותיה נראים בפערים בין שתי הקבוצות בהישגים לימודיים ,רמת חיים וניעות חברתית, הוא נתקל במאבק מסוג אחר , מתבקש הוא למחוק את ההיסטוריה שלו ואת הרגשות שלו. ובה בעת , עליו להביע תודה לממשלה על זה שנותנת לו לנשום תחת הנטל של קיפוח והפלייה הולכים וגדלים. אז איך יכול בן אדם מקופח להביע תודה לזה שמקפח אותו?!

אינסאף שואהנה





יום שישי, 5 ביוני 2009


استكمال آخر ..أم أكثر من ذلك
قبل حوالي السنة اشتركت في استكمال في بيت يتسيف في بئر السبع. كانت طريقي متوجهة إلى الجنوب تلقائية للغاية
بدون أية توقعات أن اقضي وقتا جميلا أو توقعات حول المضامين أو المحاضرين هناك . المحرك الذي جعلني أسافر هو حبي للتعلم وأيضا ضغط الجهاز التربوي لجمع نقاط لتحسين الراتب. عندما وصلت للمحاضرة الأولى رأيت مشتركين من العرب واليهود وقد حافظوا على نسبة الأقلية والأكثرية طبعا!!
عندما طلبت المسؤولة عن الاستكمال ان نتعرف على بعضنا البعض وجدنا بان ثلث الموجودين قدموا من اشكلون – معلمات وحاضنات. في ذاك الوقت ، كان ضرب الصواريخ على منطقة اشكلون في أوجه .
امتلأ الجو في القاعة بتوتر شديد واتضح بان المعلمات من اشكلون لم يعلموا بحضور المعلمين العرب . التصرف الإنساني الأول هو الابتعاد عن بعضنا ، ولكن جزءا من مراحل التعلم تمرر بواسطة ورشات عمل ولا بد أن نعمل معا في هذه الورشات. وكان من الضروري أن نتحدث، ونتبادل الآراء، ونرد على بعضنا البعض. فجأة ، قامت إحدى المعلمات وأعلنت سقوط صاروخ بجانب اشكلون وإنها مضطرة للتحدث هاتفيا مع أهل بيتها ، ومثلها طبعا كل المعلمات من اشكلون . اما باقي الحضور فقد بداوا بالتحدث عن الحدث وعن صعوبة ظروف الحياة في الجنوب في ظل الحرب وسقوط الصواريخ. اتجهت الأعين إلينا – العرب الموجودين في القاعة. اخترت أن اسكت وان لا أُظهر تضامني مع شعور المعلمات بالخوف وعن شرعية هذه المشاعر .فالأعين قالت الكثير أو على الأقل هكذا آمنت بداخلي.
بعد استراحة استمرت نصف ساعة، رجعنا للقاعة وابتدأت محاضرة جديدة عن التصدعات في المجتمع الإسرائيلي وطرق التعامل مع هذه التصدعات، وذلك من وجهة نظر المحاضر. فجأة دار حوار صاخب بين المعلمين واحدى المعلمات صرخت: أُنظر، أنا ألان جالسة أتعلم مع مجموعة من المعلمين العرب رغم سقوط الصواريخ . أنا لا اربط بينهم وبين الأحداث في اشكلون . لا اكره إنسان لأنه عربي. احد المعلمين العرب رد عليها قائلا: أنا احترم حديثك هذا وافهم وضعك والخوف الموجود داخلك بسبب الصواريخ ولو كنت مكانك لشعرت نفس الشعور ولكن عليّ أن أقول لك بأنك امتنعت حتى عن النظر إلينا وباتجاهنا ولهذا لا مكان للحديث عن تواصل اجتماعي .
استرسلت المعلمة في الحديث ردا عليه دون توقف، تحدثت عن والدتها التي قتلت في حرب الستة أيام وعن ترعرعها كيتيمة هي وإخوتها . قصة محزنة تمزق القلب . من الزاوية الأخرى للقاعة ، ابتدأ الحديث عن قصة أخرى لمشترك آخر ... هل تعلمون؟ لم تكن هناك حاجة للرد أو للتعزية كلنا شعرنا بهذه اللحظات بأننا بشر ولا شيء غير ذلك.
ستفاجاوا إن قلت لكم بأننا المشتركون، عرب ويهود ، بقينا معا طوال الوقت شعرنا بدفء قلوبنا وقد كان مثل السحر الذي مر بيننا .قضينا الليلة معا ضحكنا وحدثنا النكت .

השתלמות או מעבר

מלפני שנה או יותר קצת, הייתי שותפה בהשתלמות אחת בבית יציב בבאר שבע. הנסיעה שלי לדרום הייתה אוטומטית ללא ציפיות גבוהות על הנאה , תכנים או מרצים . מה שהניע אותי זה דחף הלמידה ודחף המערכת לצבור עוד נקודות למשכורת. שהגעתי להרצאה הראשונה ראיתי שם משתתפים ערבים ויהודים כמובן שמרו על יחס רוב ומיעוט . שהאחראית על ההשתלמות בקשה לעשות סיבוב היכרות נוכחנו לדעת שיותר משליש הגיעו מאשקלון גננות ומורות. בזמנו היה ירי הטילים על האזור בשיאו. האווירה התמלאה במתח נוראי והסתבר שהמורות מאשקלון לא ידעו שיהיו משתתפים ערבים . האקט האנושי הראשון הוא התרחקות עד כמה שזה מתאפשר .הרי חלק מתהליך הלימוד מועבר בסדנאות ובלית ברירה היה צורך לדבר , להחליף דעות, ולהגיב אחד לשני. פתאום אחת המורות קמה ומודיעה שיש טיל שנפל ליד אשקלון והיא צריכה לדבר עם המשפחה , כל המורות מאשקלון ניסו ליצור קשר עם משפחותיהם והשאר דברו על המקרה ועל הקושי שבסיטואציה זו . מבטים נישאו אלינו –הערבים באולם- למרות ההזדהות שלי עם המורות מאשקלון , בחרתי לא להגיב. המבטים אמרו הכל, לפחות ככה האמנתי.
אחרי הפסקה של חצי שעה חזרנו לזירה. התחילה הרצאה חדשה סביב השסעים ופילוג בחברה הישראלית ודרכים להתמודד עם שסעים אלה, מפרספקטיבה של המרצה. העניין איכשהו גרם לוויכוח סוער ואז אחת המורות התפרצה ואמרה: הנה תראה אני יושבת פה לומדת עם קבוצה של מורים ערבים למרות ירי הטילים .אני לא קושרת אותם לתקריות באשקלון. אין לי שנאה כלפי בן אדם רק בגלל שהוא ערבי. מורה ערבי לא שתק והגיב: אני מכבד את דברייך ומבין את מצבך והפחד שאת שרויה בו בגלל ירי הטילים ואם הייתי במקומך גם הייתי מרגיש כמוך אבל אני חייב להגיד שאת לא יוצרת אפילו קשר עין עם הערבים פה לא לדבר על קשר חברתי . המורה מתחילה לדבר ולא הפסיקה וטוב שהיא לא הפסיקה , היא מתחילה לספר על אמא שלה שנהרגה במלחמת ששת הימים ועל איך גדלה יתומה היא והאחים שלה. סיפור טרגי עצוב שקורע את הלב. מהפינה השנייה בחדר התחיל סיפור אחר של משתתף אחר, ואתם יודעים מה? לא היה צריך להגיב או לנחם ,כולנו הרגשנו ברגע זה כבני אדם ולא יותר מזה.
ותתפלאו יום אחרי היינו ביחד כל הזמן הרגשנו את חום לבו של כל אחד כאילו קסם ועבר בין המשתתפים.בילינו את הלילה גם ביחד צחקנו וספרנו בדיחות . התמונה מפליקר
אינסאף שואהנה

יום שני, 25 במאי 2009

בני נוער צעירים וחשיבה ביקורתית

במסגרת עבודתי באתר מקום מכאן - אתר לבני נוער יהודים וערבים, אני נפגשת עם בני נוער, ועם חלק מהם גם באופן קבוע. אני נהנית להיפגש איתם, להעלות נושאים ודילמות לדיון ולשמוע את דעתם.
אבל, שמתי לב לזה שקשה להם לשמוע ביקורת מכל סוג על המדינה. לדוגמה, דיברתי איתם על חברה אזרחית ועל כך שבישראל יש יותר עמותות ופחות התארגנות אזרחית, בנסיון לשנות דברים. דיברתי, למשל, על חרם צרכנים במקרה של עליית מחירים לעומת ריבוי עמותות שמחלקות מזון, וראיתי שקשה להם לשמוע אפילו ביקורת כזאת, שאין לה כל קשר לפוליטיקה.
מובן שאם מדובר בנושאים יותר שנויים במחלוקת ופוליטיים, קשה להם יותר להסתכל על המציאות בצורה מורכבת וביקורתית.

חשבתי על כך (גם המורה שלהם העלתה את הנקודה הזאת) שחשוב להם מאוד בגיל הזה להרגיש שייכות למדינה, ובגלל גילם הצעיר יש להם נטייה לחלק את העולם לשחור ולבן, טוב ורע, אנחנו והם, והם לא מעוניינים לזעזע את תחושת השייכות והגאווה במדינה (למרות שלאורך ההיסטוריה מהפכות חברתיות, מרד, ושינויים, התרחשו דווקא אצל צעירים... מה קורה כאן?)

מצד אחד, אני יכולה להבין את זה, אך גם מאוד חשוב לי לפתח את החשיבה הביקורתית שלהם, ולהראות להם עוד זוויות של המציאות. אני חושבת הרבה על הנושא הזה והדרך לדון בנושאים שהם מאוד רגישים בימים אלה.
אשמח לקבל רעיונות
נועה שפירא

טיול במחנה המעפילים בעתלית - פטריוטיות לווריד..



בדרך לעתלית .. אוטובוס מלא בילדים וילדות קולניים בני 10-11. אני הורה מלווה לבני הלל. בתום שעה מגיעים למחנה המעפילים בעתלית. ראשית סיור באתר. מצריף לצריף המדריכה החביבה מספרת על העפלה.
ילדי הכיתה בקיאים מאוד בהיסטוריה של העפלה. חודש שלם הם שקדו על עבודות חקר וקשה להפתיע אותם. היא שואלת ומצפה לתשובות מסוימות. כשמגיעות תשובות אחרות היא פשוט מתעלמת.. דוגמא? מדוע הבריטים לא נתנו ליהודים לעלות לארץ ישראל? ילדה מנסה את מזלה: "הבריטים שלטו פה. הם היו חייבים להיות מאוזנים ולא להעדיף את היהודים לעומת הערבים." דווקא תשובה לא רעה לטעמי אבל לא לדעתה של המדריכה. והתשובה היא: "הנפט! לערבים יש נפט והבריטים רצו את הנפט של הערבים בכל המזרח התיכון!"
התחיל בינוני.. בכל אופן ממשיכים ופוקדים צריף ובו פריטים שונים מאותה התקופה. אנו מגיעים לצריף ה"דסינפקציה". כאן המדריכה ממש "מתלהבת": "תארו לכן היהודים שרק הגיעו מהשואה ואומרים להם להתפשט ולהיכנס למקלחות. תארו לכם!" אבל הבריטים לא התכוונו להרוג את היהודים ואת זה היא בכל אופן אמרה. הוקרן סרט סביר ואז יצאנו אל חניית האוטובוסים.
האוטובוס הוריד אותנו ליד החולות בקרבת הים. מכאן ובשעתיים הקרובות לא עוד כיתה ה' 1 אנחנו "מחלקה 1". שעה כבר 21:30 וכולנו חיילים וחיילות בפלמ"ח. והנה זה מתחיל. טור אחד, שני טורים, להסתתר, "פזצטה", לרוץ, לזחול במנהרה, לגעת בים.. ובקיצור טירונות! הלילה הזה חשוך.
סיפור המסגרת הינו שאנחנו לוחמים בפלמ"ח ובאנו לכאן להגניב לארץ מעפילים לפני שהחיילים הבריטים שמסיירים באיזור יכלאו אותם לתוך המחנה. המדריכה מסבירה אותו בהתחלה אבל לאורך הסיור אין כבר אזכור למשימה.
העייפות גוברת ולא מעט ילדים מתחילים להתייאש מהריצות בדיונות ומ"מספרי ברזל להתפקד". על הדרך קיבלו הילדים תעודות חוגר ודיסקיות. הילדים נדרשו לצעוק בקולי קולות : "בנשק זה המופקד בידי על-ידי ארגון ההגנה בארץ ישראל, אלחם באוייבי עמי בלי כניעה, בלי רתיעה ובמסירות נפש."
מילה אחת לא נאמרה על הפליטים של 2009. אף מילה על ניצולי רצח העם בדרפור שמחפשים את מזלם בתל אביב. אף משפט על כך שהיום ישראל היא מדינה ריבונית שמגיעים אליה מבקשי מקלט חסרי כל. היום התפרסמה עוד ידיעה על פליט שנורא על-ידי חייל מצרי בעודו מנסה לחצות את הגבול אל ישראל. טוב ללמוד את ההיסטוריה של העם היהודי המוכה. אבל מדוע לא לטפח בקרב הילדים הצעירים חמלה? למה רק אנחנו תמיד הקורבנות? אם נספר על סבלותיהם של אחרים משהו ייסדק באהבת המולדת?

מרים דרמוני שרביט, מנהלת המחלקה לאזרחות וחינוך אזרחי, מטח